פסק-דין בתיק ת"א 12789/07

1.         האם זכאים התובעים למכור את מרכולתם בכל שטח אצטדיון קריית אליעזר בחיפה (להלן "האצטדיון"), או שמא הם מוגבלים רק לשטח המזנון המוחזק על ידם באצטדיון?

            זוהי השאלה הדרושה הכרעה במסגרת התביעה דנן.

2.         התובעים הינם השוכרים בשכירות מוגנת והמפעילים מזה למעלה מ-30 שנה מזנון יחידי באצטדיון הכדורגל בקריית אליעזר בחיפה (להלן "המזנון").

            נתבעת מס' 1 עיריית חיפה (להלן "העירייה") הינה הבעלים של האצטדיון.

נתבעת מס' 2 החברה לאמנות, תרבות וספורט בחיפה (להלן "החברה") הינה חברה פרטית אשר לקחה על עצמה, החל משנת 1996, על יסוד הסכם עם העירייה, לנהל עבורה נכסים מסוימים, ובכללם האצטדיון.            

3.         בתביעה דנן טוענים התובעים כי על פי המערכת החוזית הקיימת בינם לבין העירייה, יש להם זכות למכור את מרכולתם בכל שטח האצטדיון, ולחילופין, זכות זו קיימת להם  מכח נוהג רב שנים שהפך לחלק אינטגראלי מהמערכת החוזית הנ"ל לטענתם.

4.         על מנת לעמוד על טענותיהם הנ"ל של התובעים יש לתאר את המערכת החוזית שעליה מושתתת תביעתם. מערכת זו נסמכת על התקשרויות קודמת שהיו בין העירייה לבין שוכרים קודמים, שתחילתן היה בהסכם שנחתם ביום 28.7.1957 בין העירייה מצד אחד ובין אדם בשם משה בן מיכאל ניסלוביץ מצד שני, במסגרתו התחייב מר ניסלוביץ להקים שלושה ביתנים בשטח האצטדיון: מזנון, ביתן סניטרי וחדרי הלבשה.

            תמורת הקמת הבניינים הנ"ל, התחייבה העירייה להשכיר למר ניסלוביץ את המזנון בשכירות מוגנת לתקופה של 8 שנים, וזאת כפי שנקבע בסעיף 4 להסכם שזו לשונו:

" העירייה מתחייבת להשכיר לשוכר והשוכר מתחייב לשכור מאת העירייה את ביתן המזנון בלבד לתקופה של שמונה שנים החל מתאריך 1 בינואר שנה 1958 ועד 31 בדצמבר שנת 1965".

            בסעיף 15 להסכם הנ"ל נקבע:

" העירייה מתחייבת לא להרשות במשך תקופת השכירות, הקמת מזנון אחר בשטח האצטדיון עצמו וכן לא תתן רשיונות למכירת מצרכים מאותו הסוג שעליהם יינתן רשיון לשוכר ולעסוק בהם בשטח האצטדיון"

5.         ביום 20.12.1965 נחתם הסכם בין העירייה מצד אחד ובין ה"ה צבי סטולארסקי ולולה וימן מצד שני, לפיו הועברו זכויות השכירות וההפעלה של המזנון לידיהם לתקופה של 35 חודשים.  

            הוראות ההסכם הנ"ל היו זהות להוראות ההסכם המקורי משנת 1957.

6.         ביום 4.7.1976 נחתם הסכם בין העירייה מצד אחד ובין התובעים מצד שני, לפיו הועברו זכויות השכירות המוגנת והפעלת המזנון מסטולארסקי אל התובעים (להלן "הסכם השכירות").

            בפתיח הסכם השכירות נקבע כי התובעים קיבלו את כל זכויות הדיירות המוגנת של סטולארסקי בהתאם להסכמים משנים 1957 ו-1965, והוראותיו של הסכם זה היו דומות להוראות ההסכמים הקודמים.

בסעיף 15 להסכם השכירות נקבע כדלקמן:

" העירייה מתחייבת לא להרשות לכל אדם אחר הקמת מזנון דומה למזנון של השוכרים בשטח האצטדיון. כמו כן לא תתן העירייה לאחרים רשיונות רוכלות למכירת מצרכים מאותו הסוג שעליהם יינתן רשיון לשוכרים לעסוק בהם בשטח האצטדיון"

7.         לטענת התובעים, החל מהיום הראשון בו פעל המזנון ועד היום, משך כ-50 שנה, נהגו השוכרים למכור מוצרי מזון ומשקאות גם בשטח האצטדיון עצמו (הטריבונות), ולא רק בשטח המזנון, בהתאם להוראות ההסכם ובהתאם להסכמות מפורשות עם העירייה. לשיטתם, הדבר היה מחויב המציאות מטעמי יעילות ואף מטעמי בטיחות, על מנת למנוע הצטופפות אוהדי קבוצות כדורגל יריבות, על שעריו של מזנון אחד ויחיד. 

8.         בשנת 1996 הועבר ניהול האצטדיון לידי החברה שהיא נתבעת מס' 2 כאמור.